"…היה בטוח שהמניע להליכה הוא טוב לחלוטין. אל תחשוב על מה שתקבל מהאירוע. חשוב על מה שאתה יכול להביא לשם." (הספר הגדול, עמ' 77).
מה היו המניעים שלי לאכילה לפני שהגעתי לאו-איי?
התירוצים שלי התחילו עם "בא לי…זה טעים…קר לי…חם לי…", המשיכו עם "אני רוצה להיות כמותם… לא נעים לסרב… חבל לזרוק… אין מקום בקופסה…זה נראה יפה…" והגיעו לטיעונים כמו "משעמם לי… עצוב לי…מפחיד אותי…אני כועסת…מגיע לי פיצוי…".
מאה המייסדים שכתבו את הספר הגדול מלמדים אותי לשאול את הבורא שבתוכי: "האם יש לי סיבה טובה לאכול את זה, או שאני מצפה רק לשאוב איזו שהיא הנאה מהמאכל הזה?"
"אם אבחר במאכל הזה, בכמות הזו, בדרך הזו – האם אוכל להעניק לסובבים אותי: מצב רוחני תקין?
שלווה לאורך זמן? רוגע לאורך זמן? אנרגיה חיובית? שלום עם עצמי? חוויה רוחנית (שינוי התנהגותי)? פניות מנטלית ומעשית לעזור לאחרים? הגדלת ההנאה של הסובבים אותי? התמקדות לאורך זמן במשימות החיים האחרות שלי? מתן השראה לאחרים בכל הנוגע לתזונה בריאה?"
אלה הקריטריונים שעל פיהם אלוהים מעצב עבורי אידיאל שפוי של אכילה, ולכן אני כבר לא נלחמת בפיתוי וגם לא מתעלמת ממנו. המאכלים שאכניס לגופי על פי רצון האלוהים יאפשרו לי להיות לעזר הרב ביותר לאחרים. המאכלים הללו ישמרו על גחלת חיי ואלוהים ישמור אותי מכל רע.
אם עולים בראשי מניעים זרים, אני בורחת מהם כמו מאש באמצעות צעדים 12,11,10.
אם אני קצת "מתנדנדת", והמניעים שלי לאכילה אינם כנים, מוטב שאפנה את תשומת לבי לעזרה לאכלן כפייתי אחר, זה מונע את התשוקה שהכניעה לה גורמת כאב רב.
