“כשאנו מתעוררים בואו נחשוב על עשרים וארבע השעות שלפנינו… אנו מבקשים להתרחק מרחמים עצמיים, ממניעים לא כנים ומחיפוש תועלת לעצמנו. בתנאים אלו אנו יכולים להפעיל את היכולת השכלית שלנו בבטחה, כי אחרי הכול אלוהים נתן לנו שכל כדי שנשתמש בו” (הספר הגדול, עמ’ 66).
אלוהים נתן לי שכל כדי שאשתמש בו, ועוד הרבה כישורים וכשרונות, יכולות ומיומנויות, כדי להיות כלי לשלוותו בעולם. אבל כשאני בשימוש, כשהמחלה פעילה ומנהלת אותי, אין לי גישה למקורות האלה, ואם אני בכל זאת מצליחה להגיע אליהם, הרי שהמחלה, ערמומית ורבת עוצמה שכמותה, עושה בהם שימוש ציני ואכזרי.
אני בדרך כלל יודעת אם אני בהחלמה או בציפורני המחלה. אבל בכל זאת – איך אדע להבחין האם השכל שלי עובד עכשיו בשירות המחלה או אצל בעל הבית האמיתי שלי, אלוהים?
ובכן, מצאתי שהחלטה שיש בה משהו מסובך, מתפתל, מאולץ היא החלטה שנעזרת בשכל, אבל מקורה במחלה. זו החלטה המבוססת על ריכוז עצמי, על חיפוש תועלת לעצמי. החלטה שצבועה בחוסר כנות (משחק מילים מעניין שרק עכשיו עמדתי עליו…!). אחרי החלטה זו אני מרגישה חוסר שקט ואי נחת.
כשאני מחליטה משהו ומרגישה הקלה, התרחבות בבית החזה, רגיעה או אפילו התחלה של חיוך – היא החלטה של הכוח העליון שלי. החלטה זו בדרך כלל מאופיינת בפשטות, בתחושת הודיה על היכולת להיות כלי לשלוותו. כשאני שמחה ובטוחה למסור את חיי ורצוני לידי אלוהים – אני מרגישה ענווה.
היכולת לבדוק את טבע ההחלטות שלי ולהבחין מי זה העושה שימוש בשכל שלי באותו רגע – נתונה לי רק כשאני בהימנעות ובקשר הכרתי עם אלוהים. כשאני בשימוש פעיל יורד עליי וילון ממסך, אני לא באמת בהכרה – נראה שאני ערה ומתפקדת, אבל למעשה אני שקועה בתרדמת השימוש, מתעוררת מספיק מדי פעם כדי לקחת עוד מנה ושוב שוקעת. האוכל הוא האלוהים שלי, ואין לי היכולת לבחון ולהתבונן, ובטח לא יכולת לבחור.
לכן אני שומרת על היום הנקי שלי מכל משמר, זוכה למתנת ההימנעות ומתחילה כל יום עם צעד 11 ועם בקשה מאלוהים שינחה את מחשבותיי. או אז תתקיים בי ההבטחה שאומרת: “חיי המחשבה שלנו ימוקמו על מישור הרבה יותר גבוה שבו המחשבה שלנו תהיה משוחררת ממניעים שגויים” (הספר הגדול, עמ’ 66).
