“שימוש בטכנולוגיה מתקדמת מאפשר לחברי איי-איי שברשותם מחשב להשתתף בפגישות בזמן אמת…” (הספר הגדול, עמ’ X).
אני עולה כרגע מטיול עם הכלבה בזיכרון יעקב לבית של הבן שלי. שקט מופלא. שמש זוהרת. תודה לאל שעולם כמנהגו נוהג. העיניים שלי תרות סביבי, שמא… הגוף דרוך וקפוץ, מי יפר את השקט הזה… ואז, בחסד אלוהים “אלוהים, הסר ממני את הפחד והפנה את תשומת לבי למה שרצונך שאהיה”.
הגעתי לקיסריה-זיכרון מהישוב הדרומי שבו אני מתגוררת. הייתי תחת מטח כבד של 55 רקטות כדי לעזור לאחרים בין אם פיזית ובין אם מוראלית. לא לעצמי ביקשתי.
קיבלתי אחים ואחיינים וילדים ונכדים והורים, בריכה, ארוחת ערב, שיח קולח, שינה רצופה, כאשר “בחוץ” מרחפים קולות ומראות המציאות האחרת.
התלבטתי אם לחזור לישוב הדרומי שבו אני מתגוררת רוב הזמן בממ”ד. אנשים ששאלתי ענו לי, כל אחד מהבטן שלו. מה שהטריד אותי זה עבודות ההתנדבות שלי: הסטודנטים, הקשישים ואו-איי. לא הצטיידתי בכל הנדרש לעבודה מרחוק.
תודה לאל שנותן בי נכונות לתפילה ולמדיטציה יומיומית, שהפנה את מחשבותיי לשאלות צעד 11 בעת בלבול וספק (עמ’ 67 בספר הגדול) וששלח לי תשובה ברוח 100 הראשונים: “בכל פגישה, בכל מקום חברי איי-איי מתחלקים זה עם זה בניסיון, בכוח ובתקווה על מנת שיישארו פיכחים ויעזרו לאלכוהוליסטים אחרים.”
אלוהים סיפק לי מחשב וטלפון וספר גדול. אשאר במקום מבטחים ומכאן אעשה את כל עבודות השירות.
וכך קורה. ויהי אור!
