"רופאים שמכירים את בעיית האלכוהוליזם מסכימים שאין דבר שיהפוך אלכוהוליסט לשתיין נורמלי. ייתכן שהמדע יצליח פעם להגיע לזה אבל זה עדיין לא קרה. למרות כל מה שאנחנו יכולים לומר, ישנם הרבה אלכוהוליסטים אמיתיים שלא יאמינו שהם שייכים לקבוצה זו. הם ינסו בכל דרך של הונאה עצמית או באמצעות ניסויים להוכיח שהם יוצאים מהכלל הזה, ולכן אינם אלכוהוליסטים" (הספר הגדול, עמ' 27).
אומרים בחדרים שהקורבן הראשון של המכור הוא האמת.
אני משתאה לנוכח הדרכים היצירתיות הרבות, המגוונות ויוצאות הדופן שבהן המחלה שלי משתמשת כדי לפתות אותי אל ציפורניה: קר עכשיו, חם עכשיו, מגיע לי, עבדתי קשה, עשיתי המון שירות, בודד לי, קצת מדוכדכת, זה לא אסור בתוכנית! או, התירוץ האחרון מוצא חן בעיניי במיוחד – זה מותר בתוכנית. יש לנו בתוכנית מאכלים ומשקאות מובהקים שכולנו יודעים שהם אסורים, אלה החומרים הקלאסיים, שמהווים חומר אלרגני עבור רובנו הגדול. אבל מנקודה זו והלאה האוכל והשתייה שלי הם נייר הלקמוס של הכנות שלי. נכון שזה מותר בתוכנית, אבל מה זה החומר הזה עבורי? בין אם זה חומר, טעם, מרקם, נסיבות חיצוניות – עבודת ההחלמה היא מארג רחב של דיוקים אינסופיים. מה שהיה נכון עבורי בשנה שעברה, בשבוע שעבר – כבר לא נכון היום. חומרים מסוימים שהייתי יכולה לצרוך באופן שפוי, שקול, מדוד או אחרת – אך באופן התומך בהחלמתי – אני כבר לא יכולה לצרוך כיום. האם לזה מתכוונים כשאומרים שהמחלה שלנו הינה פרוגרסיבית?
דיוק ההיבט הגופני של עבודת התוכנית כולל להיות עם היד על הדופק כל הזמן, לזהות חומר שהפך להיות אלרגני ובאומץ רב, על אף הצער שבדבר, להיפרד ממנו. להבין שזה חלק אינהרנטי מהבחירה בהחלמה על פני המחלה – זו בגרות, זו אחריות אישית. אף אחד לא יכול לעשות זאת בשבילי, ואני חייבת לעשות את זה, עבור עצמי, כדי לזכות בחיים שלי בכל יום מחדש.
