“רק להיום אשתדל לחיות ביום זה בלבד… ולא אנסה לפתור את כל בעיותיי בבת אחת. אוכל לעשות דברים בשתים עשרה השעות שהיו מרתיעים אותי לו ידעתי שעליי לעשותם תמיד” (העלון “רק להיום”).
איזו הקלה, איזו אנחת רווחה!
התודעה שלי תמיד בורחת לכל מקום שהוא לא כאן ועכשיו. מריצה שוב ושוב קליפים מהעבר, מחברת תסריטים דמיוניים על העתיד – כל מקום וכל זמן, רק לא הרגע הזה.
הגעתי לתוכנית במשקל תלת ספרתי, שבו “אחזתי” שנים רבות. חולה, כבדה, מטושטשת. לו מישהו היה אומר לי שאני נפרדת עכשיו לתמיד מחבריי המרשרשים, העטיפות הצבעוניות והמפתות, הייתי דוחה אותו מעליי בבוז וממשיכה במדרון התלול לתחתיות.
אלוהים חמל עליי, ובמקום זאת שמעתי את המילים: “רק להיום“. פתחתי את הספר הגדול, והיה כתוב בו – רק לשעות הקרובות, ליממה הקרובה. רק עד שאעצום את העיניים ואלך לישון. אם מחר ארצה לחזור לשירת הסירנות של האוכל – בבקשה, מחר. היום אתקדם שעה ועוד שעה וכשאשכב לישון בלילה, רגע לפני שאצנח אל השינה המתוקה, אוכל לחבק את עצמי באהבה ובשמחה ולומר: “עוד יום נקי“. אולי היה לא קל, אולי במהלך היום גבר הפיתוי, אבל זכרתי שכל שעליי לעשות הוא להגיע לסוף היום הזה בניקיון ולהרפות.
אצלי גם המחלה וגם ההחלמה עובדות בשיטת “חבר מביא חבר” – כל יום נקי שמצטבר מקל על ההגעה של היום למחרת, בתנאי שאני ממשיכה לעבוד תוכנית בכל הכוח – פגישות, עבודת צעדים, שירות, שימוש בכלים. אני זוכרת טוב מאוד משפט ששמעתי בחדרים למין היום הראשון – הרבה יותר קשה לחזור אל התוכנית מאשר לא לעזוב אותה. לא הבנתי את המשפט הזה אז, אבל הבנתי בינתיים שלא כל דבר אני חייבת ללמוד מהניסיון האישי שלי – אני שומעת חברים אחרים ומאמינה.
כל יום אני בהודיה עמוקה על כל הניסים של התוכנית הזאת, ואני זוכרת – “רק להיום” שומר עליי, בעיקר מעצמי, מהרצון העצמי שלי ומהמחלה – שמה לעשות?! – גם היא שלי…
