“אנו מזכירים לעצמנו כל הזמן שאנו כבר לא מנהלים את ההצגה” (הספר הגדול, עמ’ 67).
יום אחד אירחנו את הנכדות. בן זוגי התעורר משנת הצהריים, וביקשתי ממנו שישמור על הנכדה כדי שאוכל גם אני לנוח חצי שעה. לגיטימי? בהחלט!
תשובתו לא מצאה חן בעיניי. עלה בי כעס. בחסד אלוהים לא הבעתי את כעסי בפניו. מיד עשיתי צעד 10. הרגשתי הקלה, אבל קול קטן אמר לי שמשהו כאן לא שלם.
הפניתי מחשבותיי לעזרת אחרים בכך ששאלתי את חברותיי: מה קורה כאן? מה זה אומר עליי? האם בכך מתבטאת החלמתי? האם הבעיה באמת הוסרה?
הן ענו כולן פה אחד: “כל מחשבה שמתחילה ב-‘אני רוצה’ היא שגיאה”. עליי לעשות צעד 10 על המחשבה לרצות משהו עבור עצמי. לאחר מכן עלי לעשות צעד 11. לספר לכוח העליון שלי שאני עייפה, שאני רוצה לנוח, שיש נכדות שזקוקות לטיפול ולשאול אותו בענווה מה רצונו עבורי.
להמתין. להקשיב, לרצות בתשובתו ולבקש את הכוח לבצע. אם בתשובה יש עזרה לאחרים, משמע שזה רצונו של כוח עליון ולא רצוני כאנוכית.
זו הייתה השגיאה שלי. במקום לשטוח בפני כוח עליון את בעייתי, שטחתי אותה בפני בן זוגי, והוא – עם רצון עצמי משלו. לכן התעוררה בי טינה.
אני לא יכולה להרשות לעצמי טינה כשמישהו לא עושה את רצוני. אם חשוב לי להגיע לשלום עם עצמי ואם חשוב לי להפסיק להילחם במישהו או במשהו – דבר זה לא יקרה על סמך מה שאני רוצה/חושבת.
אני צריכה לפנות לאלוהים בכל דבר.
במצבים שההתמודדות איתם נראית מעבר ליכולתי – פנייה לאלוהים עשויה לספק מוצא, כוח או רעיון חדש כדי להכיל את המצב. אני יודעת מניסיון שלאלוהים יהיה תמיד פתרון יצירתי. איך זה עובד – אני לא יודעת, אבל זה עובד כשאני עושה מה שהספר הגדול אומר.
“…ואומרים לעצמנו בענווה פעמים רבות במשך היום “רצונך ייעשה!”” (הספר הגדול, עמ’ 67).
