“למדנו שאנו צריכים להודות בפה מלא, עמוק בפנימיות שלנו, שאנו אלכוהוליסטים. זהו הצעד הראשון להחלמה. יש צורך לנתץ את אמונת השווא שאנו כמו אנשים אחרים או שבעתיד הקרוב נהיה כמותם” (הספר הגדול, עמ’ 27).
כמה קשה להודות – בכלל, עוד לא מדברת על להודות פה מלא או עמוק בפנימיות שלי, שאני חולה במחלת אכילת היתר הכפייתית. להבין ממש לעומק שזו מחלה כרונית, שזו מחלה פרוגרסיבית, ושזו מחלה קטלנית. לפעמים אני חושבת – ואם לא הייתי מגיעה לחדרים? הייתי חיה באי ידיעה, מובלת על ידי בלוטות הטעם שלי, על ידי חוסר היכולת שלי להתמודד עם החיים וכל מה שהם מביאים איתם – טוב ורע, מענג ומכאיב כאחד. הייתי אוכלת ושותה מה שבא לי, הייתי עוד יותר ענקית ממה שכבר הייתי כשהגעתי לתוכנית או–איי (משקל תלת ספרתי), הייתי חולה ומטופלת תרופתית, הייתי בודדה ואומללה ונרגנת. לא הייתי מצליחה לחיות חיי הגשמה ומימוש כמו היום, הייתי טובעת בתחושות מסכנות וקורבנות וממסכת את עצמי מרגשות אלה ומאחרים על ידי אכילה ושתייה בלתי מבוקרות, רק כדי להתעורר אל תחושות התיעוב העצמי, הייאוש והתבוסתנות.
“אנחנו כמו אנשים שאיבדו את רגליהם; הם אף פעם לא מגדלים רגליים חדשות” (הספר הגדול, עמ’ 27).
להבין משפט זה משמעו להבין באמת ולעומק שהמחלה שלי קבועה, היא לא הולכת לשום מקום. פעמים רבות שמעתי שבזמן שאני נחה, המחלה שלי עושה כושר בחדר הסמוך. ובכן אפילו כשאני בחדרים, המחלה שלי לא מתבטלת וזוממת כל הזמן מאיזה חרך להתגנב פנימה.
אני אוהבת את עצמי, את חיי. אפילו את הגוף שלי – שבע המאבקים וההתעללויות – למדתי לקבל. אבל יש חלק בי שאני לא מסוגלת לאהוב, וזה החלק החולה. הוא תמיד יהיה שם, הוא אף פעם לא ישתפר ובטח לא ייעלם, ולהפך – הוא רק ילך וייעשה גרוע יותר. יש יותר מאכלים, מרקמים ומצבים שהיום הם אלרגניים עבורי יותר מאשר לפני שנים רבות, כשרק הגעתי לחדרים. למה? ככה! לא מבינה וגם לא מנסה. אני מודה בפה מלא ועמוק בפנימיות שלי – אני אכלנית יתר כפייתית, אני חסרת אונים מול האוכל, וכל עוד אני לבד מול האוכל – חיי אינם ניתנים לניהול. רק מהרגע שבו אני מפקידה את חיי, את רצוני ואת האוכל שלי להשגחת אלוהים – רק אז אני יכולה לחיות באמת.
