"אם אין לנו רצון לעשות זאת, אנו מבקשים, עד שהרצון מגיע" (הספר הגדול, עמ' 60).
בצעד 8 אני ממיינת את האנשים שפגעתי בהם ל-4 טורים, על פי מידת הנכונות שלי לפנות אליהם ולתקן את הנזקים שעשיתי בעבר. צעד 8 הוא הכנה שלי עם עצמי, עם אלוהים ועם המאמנת, לקראת צעד 9 שבו אני מגלה רצון טוב כלפי החבר שפגעתי בו.
חברה בצעד 8 הכניסה את עצמה לטור של 'עכשיו', ואת יתר האנשים שבהם פגעה – לטורים של 'מאוחר יותר/אולי/לעולם לא'.
איך כמאמנת אני ממשיכה אתה?
צעד 8 מנחה את החברה להתפלל לעזרת כוח עליון לנכונות לתקן. אם היא תלך לכל מרחק, היא אכן תנצח את האכילה הכפייתית שלה. בזמן שהיא מתפללת לנכונות ומתכוננת לתקן, אני כבר מעבירה לה את צעדים 12,11,10 על פי הסדר בספר הגדול.
כמחלימה גם אני חוששת שבצעד 9 אאבד את העצמיות שלי. מה יישאר ממני אם אודה בפני הנפגע שאני זו שפגעתי וכי אני מבקשת שיראה לי איך לתקן את הפגיעה?
אנוכיות וריכוז עצמי הם שורשי הצרות שלי. אני צריכה להפסיק לחשוב על עצמי ולהתחיל לחשוב על אחרים. ואני לא בטוחה שזה דבר רע.
מה דעתכם?
מקווה שעזרתי.
