“המשכנו בחשבון הנפש וכאשר שגינו, הודינו בכך מיד” (צעד 10).
בן זוגי אוהב לפתור תשבצים. הוא עוסק בכך רבות באופן עקבי. אני לא. למה? כי אינני רוצה להתעמת עם חוסר ידיעה. בילדותי, כשלא ידעתי לענות על כל דבר שהוא – כינו אותי גולם.
כדי לא להיווכח שאני גולם, הייתה לי דרך אחת: להימנע. ולא רק מתשבצים. וללכת לאכול כפיצוי.
הבוקר התיישב בן זוגי לידי והתחיל לפתור תשבץ בקול רם. בחסד אלוהים אני רוצה לקחת חלק בפתרון.
אבל בדרך שלי. אני רוצה שבן זוגי ישאל, אני רוצה שימתין ברוך ובסבלנות, אני רוצה שיתאפק, אני רוצה שירמוז, שלא יענה מיד.
בן זוגי אינו מסוגל לכך. הוא רוצה למהר. הוא רוצה לענות. הוא רוצה להתקדם.
הנה עולות בי טינות על שאינו עושה מה שאני רוצה, הדרך שבה הוא פותר אתי תשבץ לא מתאימה לי.
תודה לאל שאוכל הוא כבר לא הכוח הגדול שלי.
מה מחליף אותו? צעד 10:
אלי, אני שוגה.
אני מזהה רצון עצמי.
אנא הסר מעליי את פגמיי.
תודה אלי שלא פגעתי בבן זוגי על ידי ויכוח, מלחמה וניסיון לכפות עליו לעשות כרצוני.
נשארתי איתו, שותקת, עונה בלב מה שידעתי ולומדת ממנו מה שלא ידעתי.
אני כבר לא גולם. מה שאני רואה ומפרשת עכשיו שייך לעברי. וזה כבר לא רלוונטי להיום.
תודה לאל על היכולת לשתף אתכן בחוויה הרוחנית, בשינוי ההתנהגותי.
מקווה שעזרתי.